Feeds:
רשומות
תגובות

גיבורי גיטרה # 1

רולנד ס. האוורד הוא גיבור גיטרה. כזה עם סגנון נגינה ייחודי וסיגריה בפה בכל תמונה שנייה שלו. הוא ניגן בבירטי פארטי וכתב את אחד משירי האהבה הכי יפים שאני מכיר- שיברס של דה בויז נקסט דור. לאחר שהבירטי פארטי התפרקו, ועל חורבתייה צמחו ניק קייב והבד סיד, רולנד האוורד שיתף פעולה עם לידיה לאנץ', ניקי סודן ז"ל, הנרי רולניס ועוד כל מיני הרכבים אוסטרליים. בשנת 2000 הוא הוציא אלבום סולו ראשון מופתי שנקרא "טינאייג' סנאפ פילם". יש שם שירי רוק ובלוז שמתעסקים בשברון לב ובייאוש מהחיים. בדד רדיו, השיר שפותח את האלבום, הוא שר "את מזיקה לי כמו סיגריות, אבל עדיין לא שאפתי מספיק ממך עדיין". וממשיך "את טובה בשבילי כמו קוקה קולה, אני לא נעשה צעיר, את לא מתבגרת". בכתיבה כנה הוא מצליח לתאר אהבה גדולה כמתכון להרס עצמי. יש שם גם גירסא מצמררת ל"חתונה לבנה" של בילי איידול. פעם ממש אהבתי ת'אלבום הזה. להורדה לחץ כאן.

קצת מוזר לי להתייחס לכל סיכומי העשור שצצים עכשיו ברשת. כלומר, בשבילי זה העשור המוסיקלי שלי. בערך בתחילתו התוודעתי למוסיקה ובמהלכו התגבשה ההבנה לגבי מה שאני אוהב. המון דברים שמעתי בשנים האלה, תחת סגנונות שונים. כך שלסכם את הכול עובר דרך הסמיתס (שבמשך לא מעט זמן היו הלהקה הגדולה היחידה שלי), מורסיי, פיקסיז, ניו אורדר, בילי בראג, שלום גד, נושאי המגבעת, פורטיס, סוניק יות' ואינספור להקות לא מוכרות, שהיו בשבילי תגליות מופלאות. סימונים בלב ים של ההתבגרות אישית ורצון לשמוע משהו אחר. יש אינספור שירים שאני יכול לשים בקטגוריה הזאת. הרבה אינדי, גאראז', פאנק, פופ ואלקטרוני. נבירות באוקיינוס אינסופי של מוסיקה עכשווית וישנה והתרגשות כל פעם מחדש. כך שאני מרגיש לא שייך להכתרות האלה.
גם הופעות תופסות חלק בחוויה הזאת. יצא לי לראות לא מעט דברים שאני אוהב בשנים האחרונות: אוף מונטריאל, מורסי, דירהוף (פעמיים!), ג'יזס ליזארד, לו ריד, מוגאווי, שלום גד, בתריי זוזיי, לבנון ויש עוד כמה.
ומעל כל זה נמצאת המוסיקה עצמה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל הדבר הזה, המוסיקה, היא חלק מהאישיות שלי. שדרכה נכנס הפוליטי והאישי, הרגשי וההצהרתי. זה משהו שמקשר ביני לבין העולם. בין אנשים שקרובים אלי ובחורות שאהבתי. תמיד משתחלת, איכשהו, המוסיקה לשם. קראתי לא מזמן ריאיון של מרטין דונובן עם האל הרטלי והשאלה הראשונה שהוא שואל את הרטלי היא "איפה היית ללא רוקנרול?". יוצא לי להתעמק בשאלה הזאת לא מעט. לעיתים גם ברגשות חרטה מסוימים. אבל היי, כמו שדניאל ג'ונסטון כבר יודע, הרוקנרול הזה יכול להציל נפשות. וזה נכון.

טוב, נראה לי שקצת גלשתי, והגזמתי בניימדרופינג ובשימושים רבים בגוף ראשון. בכל אופן, יש שתי להקות שהתחילו לפעול בעשור הנוכחי, שהקשבתי ועקבתי אחרי כל מה שהם הוציאו. האחת היא ה-liars והשנייה היא xiu xiu. שתיהן מפרקות ושואבות מן הישן ומרכיבות משהו אחר, חדש, יחד עם כל האמצעים הטכנולוגיים החדשים. איפיים, ספיליטים, אלבומי מחווה, הרכבים קשורים, תמיד עקבתי וחיפשתי דברים חדשים שלהם. וגם כמעט יש לי את הכל בעותק קשיח.
לא קל להגדיר את הסגנון של שיו שיו. בהתחלה הם שילבו את הדיכאון של הפוסט פאנק של ג'וי דיוז'ן עם אלקטרוניקה שבורה וכלי הקשה ייחודיים. ובהמשך יצרו סאונד אקלקטי שמחבר בין נויז, פופ ואלקטרוניקה בדרך שרק ג'ימי סטיוראט יכול. בשירה אמוציונאלית ומקוטעת סטיוראט מגיש טקסטים פואטיים שעוסקים במוות, שנאה עצמאית, נטייה מינית ועוד שלל נושאים משמחים. כמו כן, יש לו חיבה מופרזת לקאברים. לרוב, הם גם טובים. עכשיו יצא להם ספליט משותף עם parenthetical girls לשירים של מורסיי.
והליארז. איזו להקה מופלאה היא הליארז. להקה שלא מפסיקה להשתנות. כבר באלבום הראשון מבינים את זה. אלבום פוסט פאנק שנשען על תופים ובאס עם שירים בעלי שמות ארוכים ומתחכמים (מוטיב חוזר אצלם), שמשתנים כל עשרים שניות. ומאז בכל אלבום שלהם הם מצליחים להפתיע, לוקחים כיוונים אחרים, משתמשים בכלים נוספים, יוצרים ציפייה לראות מה הם עוד יעשו. ואני אוהב את זה. כל כך.
באלבום השני שלהם, לאחר עזיבתם של הבאסיסט והמתופף, הם פנו לאלקטרוניקה ולמוסיקה ניסיונית ואווירתית יותר. רוב השירים עם טקסטים הזויים סטייל קאט אנד פייסט של בורוז'. אבל הטקסטים זה לא העיקר אצלם. ואני לא מזלזל במה שיש להם לומר. זה פשוט לא המשבצת שהם ממלאים אצלי. הם פונים לחלקים אחרים. מוסיקה שמרקידה אותי, שמאתגרת אותי, שמלהיבה מהעושר המוסיקלי שלה ואיך שהיא יכולה להישמע.
את הליארז ראיתי בהופעה לפני ארבע שנים, אחרי האלבום השלישי והמצוין שלהם "drums not dead". הם להקת הופעות פסיכית. הסולן שלהם אנרגטי בטירוף, רקד על הבמה כמו בהתקפי אפילפסיה. קרע מיתר על השיר הראשון. הופיע באוברול לבן ואחרי זה עלה לבמה בשמלה. הם הופיעו עם מתופף בישיבה ואהרון המפיל תמרן בין גיטרה, באס ותוף סנר. כיאה להצהרה של האלבום הזה. כל כך נהנתי בהופעה הזאת. לא היה הרבה קהל, אבל על הבמה היו אנרגיות של כור אטומי. הם ניגנו אחרת חלק מהשירים ולא הפסיקו לאלתר, מה שהוכיח לי שכאן מדובר בדבר האמיתי. אגב, על החימום היו אחראים להקה צעירה בשם דירהאנטר, שכבר אז (כלהקת שוגייז) היו משעממים למדי.
בקרוב יוצא לליארז אלבום חדש שייקרא " Sisterworld". הם שיחררו שיר ראשון מהאלבום, שנשמע טוב, אבל צפוי מדי. כנראה שצריך לשמוע איך הוא יישמע בהקשר של כל האלבום. ככה גם קרה לי עם האלבום האחרון שלהם, שנקרא כשם הלהקה. משמיעה ראשונה של החומרים ששוחררו לא ממש התחברתי, רק בהמשך, הבנתי את הגדולה של השירים הללו. ואכן, גם מדובר באלבום גדול, שמערבב את כל מה שהם עשו עד כה למשהו שלם ומגוון.

הנה השיר החדש.

עדכון: דלף עותק של האלבום החדש, וניתן להוריד אותו כאן. משמיעה ראשונית קשה לי לגבש דעה. יש נוכחות לכמה שירים בולטים, למרות שהרוב נשמע כמו דברים שהם כבר עשו. לא שזה רע, כמובן. בכל אופן, איזה כיף, יש אלבום חדש של הליארז לחקור אותו :}

אני לא צריך לומר מילה
היא יודעת בדיוק מה אני רוצה
אבל בכל פעם שאני מרגיש ככה
מה שבניינו בהפסקת צהריים

היא מסתכלת עלי כמו אקדח דרוך
ואני מפחד להפנות את גבי
מהפחד להיות אהוב
והיא נשענת לעברי

האורות של הוד מלכותה
היא מפתה אותי עם תער גילוח
אבל זמן הוא כסף בארקייד המשחקים
ויש קופים רבים בצללים

ובתולות מפחדות להשתגל
ליצן החצר מחזיק נורה ואומר
"כל מה שנברא, סופו להירקב"

להכיר אותה, זה אומר לאהוב אותה
ואני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה
להכיר אותה, זה אומר לאהוב אותה
ואני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה

אני מחפש כסא פנוי
תמיד זה ככה
אני מבולבל לרגע
עד שיש לי משהו להגיד

ואני ממשיך לקשקש
על גולגולות עכברושים בגינה שלה
לא אזכיר שמות
היא ואני, אני יודע – מבויישים מאוד

היא יודעת שאני כאן
והיא נוזפת לפתע באחותה
היא מתייחסת אלי בכבוד
פתאום היא קוראת לי אדון

ובאותה המהירות, אני שוכח
ומתחיל לחטט לה בזבל
משוחח עם עצמי לשיגעון
ומחפש לראות איך היא תגיב

להכיר אותה, זה אומר לאהוב אותה
ואני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה
להכיר אותה, זה אומר לאהוב אותה
ואני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה

התמונה שלה יושבת
היא ואני יושבים על הכיסא
אני לא מצליח לומר את מה שאני רוצה
המילים היחידות הן על מנת לרצות

איפה הילדה הקטנה שהתאהבה בי
הילדה שהתאהבה בל-ו-ו-י-ן
הילדה הקטנה עזבה
אבל הלווין עדיין מסתובב
כמעט כל לילה שני

אני חושב שמה שאני חייב מדמם
מלב של כלב מת, שרוע בגינה
אני יכול למסגר אותה עומדת עירומה
אני יכול להרגיש את קור גופה
אני יכול לכלוא את נשימתה בבקבוק
אבל אף פעם לא אתפוס אותה לא מוכנה

כשאני מבקר אותה עכשיו
זה להגיע לספינה טובעת
ואני איש טובע
והיא – לא תזרוק לי גלגל הצלה
שסימבולית מייצג את שפתייה

כן, להכיר אותה, זה אומר לאהוב אותה
ואני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה
להכיר אותה, זה אומר לאהוב אותה
ואני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה
לא, לא, לא, לא

>

***

הייתי שיכור ובקושי זזתי, אבל החל מהביט הראשון כל התנועות היו לא רצוניות. כמו אולר שנפתח מעצמו. על הבמה היה בחור גבוה עם לוק סקנדינבי ומסך גדול הקרין מאות כפתורים. חשבתי לעצמי, שהוא קוסם עם תנועות ידיים זריזות, מסתיר משהו מהקהל. הקצב התחזק ואלפי אנשים באמצע הלילה, רובם שיכורים או על חומרים כימים אחרים רוקדים כמו בהתקף אפילפסיה. מהכובע הוא הוציא כלי מיתר, רעשים צורמנים, ביטים שבורים, אריות ושפנים. זה היום האחרון של הפסטיבל ויום שלם חיכיתי לראות את התופעה הזאת בלייב. והנה אני כאן, וניישן סנרס על הבמה מולי מהנדס רעשים ומלודיות. שובר שירים שאני מכיר ומאלתר אחרים. ואני עוצם עיניים, ונטמע במוסיקה. מרגיש כל מפרק בגוף הזה שמתפרק פתאום כמו הפסקול סביבו. חיות ממלאת את הנימים. העייפות של היום ושל הימים האחרונים נשכחת. עוד קסם, אני אומר לעצמי. צלילים שמתפצלים ומתחברים שולטים כאן. ואז זה נגמר. הסיבוב נעצר. ואני מקיא ת'נשמה. אבל איזו חוויה. שיה-אללה.
[Venetian Snares, dour festival, 18/7/09]

לשונות הניאון!

יו, הילדים הגדולים האלה מקליבלנד עושים לו-פיי גאראז'. הם רועשים, נמרצים ומשקפופרים. השם שלהם מדליק. והמוסיקה עוד יותר- רוקנ'רול שמזיז את הראש בסיבובים ואת האגן לצדדים. לו-פיי נויז (על סוגיו הרבים) הוא כנראה השחור החדש כרגע, אבל כאן אין יומרות למינהן. זה פשוט כיף. וממכר. כמו ניקוטין!

myspace
neon tongues- big kids (mp3)

אין באמת טעם לפוסט פתיחה כאן. אין לי מטרות נעלות לבלוג הזה, אין לי מה להצהיר ואף לא תובנות לגבי עולם המוסיקה המשתנה. יהיו כאן שירים, קישורים, וידיאוקליפים של דברים שאני אוהב. בעיקר שירים קצרים ורועשים. ובטח, גם ארוכים ואלקטרוניים. אולי ביקורות על סרטים. ואולי לא. תלוי במידת הסבלנות שתהיה לי להשקיע. סה"כ יהיה כיף! אני בטוח.

Did I ever tell ya that this here jacket represents a symbol of my individuality, and my belief in personal freedom?
[סיילור, לב פראי]