Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ינואר, 2010

פילם נואר.

קניתי לא מזמן את "טולסה" של לארי קלארק. לאחר זמן רב שאני מחפש אותו, ממש הופתעתי למצוא אותו בארץ, ונראה לי שהוא עלה יותר מדי (אבל מה לעשות ייבוא וכאלה). לארי קלארק הוא צלם, במאי וטינאייג'ר בנשמתו. הוא יוצר עם אג'נדה ותחומי עניין ברורים. הוא מתעסק בעיקר בנוער ומציג אותו בצורה מציאותית, כפי שלא תראו בטלביזיה הממלכתית: בני נוער שמקיימים יחסי מין, מעשנים סמים, הולכים מכות, לפעמיים הורגים בשביל הכיף, ותמיד גולשים על סקייטבורד. והוא נע בין הפרברים למרכז העיר, בין ילדים ממוצא היספאני לילדים לבנים מפונקים. נראה לי שהיום, בעידן האינטרנט וההחצנה המוקצנת של מין ואלימות בטלביזיה ובקולנוע, הסרטים של קלארק נתפסים יותר כפרובוקציה לא משכנעת. הכול בהקשר של זמן והאופי השמרני של החברה, כמובן. ואולי האימפקט הכי חזק נמצא בסרט הראשון שלו- קידז, שהתעמת ויז'ואלית עם סמים, סקס ומחלות (איידס) ונוער אבוד. אין בו התנשאות או רצון לחנך, המבט הוא ריאליסטי ונאמן למציאות כפי שבני נוער מבולבלים חווים אותה. את התסריט כתב בגיל 19, ילד הפלא העולה של קולנוע השוליים האמריקאי הרמוני קורין (שאמור לצאת לו סרט חדש בקרוב), שקלארק אף גילה אותו בחבורת סקייטרים בוושינגטון. ראיתי לאחרונה את קידז שוב. פעם ממש החזקתי מהסרט הזה, והיום הוא נראה לי מעט מקושקש ומוגזם. אבל עדיין, יש בו משהו סוחף ומעניין, והוא מציג בלי רחמים את אמריקה כחברה שחולה מבפנים.

סה"כ, קלארק הוא יוצר מרתק בעל אמירה אישית וכישרון צילום מובהק. ועם כמה נקודות חיוביות לזכותו: הוא גילה את הרמוני קורין וקלואי סווני, הוא משקיע המון בסרטים שלו והוא בעל תפיסת קולנוע מגובשת ועקבית. לרוב סרטיו הוא לוקח אנשים שאינם שחקנים והוא שם דגש בבימוי שלו על מהימנות למציאות של הדמויות. לשם כך הוא משקיע המון בעבודה עם השחקנים וביסוס הרקע לסרט (כשעשה את קידז, הסתובב עם קבוצת סקייטרים במשך חצי שנה ומהם גם בחר את השחקנים). אבל למרות ההשקעה הרבה, ברוב הסרטים שלו האמירה לוקה בחסר, ונשארת בעיקר בתחום הוויז'ואל. וזה בולט במיוחד בבולי, שאמנם מבוסס על סיפור אמיתי, אבל המשחק בו ברובו מביך ולא משכנע ויש יותר מדי דברים לא מנומקים בו. לקן פארק, הסרט הרביעי שלו (שמבוסס גם הוא על תסריט של קורין), יש איכויות בעיקר בזכות הצילום של אד לחמן (חמש ילדות יפות) וסיקוונס הפתיחה המעולה של הסקייטר שדופק לעצמו כדור בראש. הסרט שרווי סצנות פורנוגרפיה ואלימות, מציג מין בין בוגרת לקטין, צילום פרונטאלי של מישהו מאונן ושאר פנינים בסגנון, אילץ את קלארק ולחמן לצלם אותו בתמיכת חברת הפקה צרפתית מאחר ולא מצאו אף אחד שיממן אותו באמריקה. הסרט האחרון שלו Wassup Rockers היה ארוך ומשעמם ועסק בילדי אימו היספאנים שהם סקייטרים (אלא מה) שיוצאים למסע של מין וגזענות בשכונות העשירים של הוליווד. והסרט האהוב שלו עלי Another Day in Paradise הוא דרמת פשע מסוגננת עם ג'ימס ווד. זה סרט שפחות מייצג את קלארק כמו הסרטים האחרים שהוזכרו, במיוחד בשל העובדה שהוא עובד כאן עם שחקנים מקצועיים (מלאני גריפית וווד) ולא מתעסק בקיצוניות במין, סמים ואלימות (וכל השלושה נמצאים גם כאן). הסרט עוקב אחרי צעיר ג'אנקי בשם בובי שנסחף לעולם פשע של מבוגרים.

טולסה היא עיר הולדתו של קלארק (גם הנסון יצאו משם). כשהיה בן טיפשעשרה היה חבר בכנופיית ילדים סוררים, שהיו עסוקים בלהזריק אמפטמינים כל היום, לשחק ברובים ולחשוף את גופם. לאמא שלו הייתה חנות לצילום תינוקות, וככה הוא השאיל ממנה ציוד ותיעד את החברים שלו. יש שמה צילומים מפעימים בשחור לבן של צעירים מוכים, מסוממים ושמחים. לפעמיים גם עצובים. וכמו בסרטים שלו, הוא לא מתנשא כמול האובייקט שהוא מצלם. הוא מסתכל לאנשים האלה בעיניים, ואלה מתנהגים באופן טבעי. אין כאן העמדה מבוימת למצלמה, כאילו הם רגילים לנוכחות של קלארק סביבם ושל המצלמה שלו. יש לו גם קומפוזיציות מעניינות, שמביעות הבנה וחמלה למצבים השונים של המצולמים. לכל זה מצטרפות כותרות מזעזעות של "אדם זה נפטר" (שחוזרת כמה פעמים בספר), "תינוק מת" ו"תאונת ירי".

בתחילת הספר הוא מצהיר על הנושא הכאוב שלו: "כשהייתי בן 16 התחלתי להזריק אמפטמין. במשך שלוש שנים הזרקתי כל יום עם החברים שלי… ברגע שהמחט נכנסת היא אף פעם לא יוצאת". וכיאה לכך מצולמים האנשים שם באינספור תנוחות עם המחט. עד כדי כך, שלהזריק נראה אגבי לחלוטין. וזה משתלב בתמונות יומיומיות של מציאות שכזאת- זוג במיטה שמזריק אחד לשני, אישה בהיריון, במקלחת וכו'. איכשהו בדפדוף מהיר נוצרת אווירה של סרט. אולי זה קשור לשחור והלבן של התמונות, אבל התחושה היא של תנועה. עולם אחר של כאב ואושר, תמימות ועליבות. והכל גבולי כאן. בין ההיי לבין הדיכאון של הסם, בין היופי והחופש בלהיות צעיר לבין כמה חרא זה יכול להיות. לחוות את השעמום של הפרברים והחוסר אונים של החיים וכמה קל להזריק סמים בתוך כל זה. אבל מנגד- גם כמה מסוכנת המציאות הזאת, שמביאה לא פעם לסבל ולמוות. ואת כל זה קלארק מצליח לתאר ברגישות בתמונות שלו.

Read Full Post »

1.

האירוע הכי טוב של השבוע כנראה התרחש בחמישי בצימר. הופיעו שם בלה טאר וקאטמין ונתנו ערב גועש ורועש. בלה טאר זה אחלה שם ללהקה. זואי פולנסקי שגם ניגנה בקטאמין (או עדיין מנגנת, אינני יודע) קוראת לעצמה על שם הבמאי ההונגרי הריאליסטי, שידוע בחיבתו לרגש ולשוטים ארוכים. אני קורא ת'בלוג יוטיוב שלה ושל גפן (קישור בצד), וממש אוהב את הבחירות המוסיקליות שלהן. בכל מקרה, היא הופיעה לבד עם גיטרת באס ומלא אפקטים וניגנה שירים רועשים אווירתיים. יש שיקראו לזה שוגייז. היו לה ליינים שהזכירו לי את סוניק יות' או גיידד ביי וויסס. בשירה חולמנית יחד עם צלילי הגיטרה שהתפזרו בחדר, היא הפכה את החלל הקטן של הצימר לצוללת. ככה הרגשתי את עצמי צולל למעמקים עם המוסיקה שלה. ותגובות דומות היו אצל שאר הקהל. כל אחד שקע איפשהו בין המחשבות להווה. שוחה בין זיכרונות היום והדיסטורשן ובין הדגים ובקבוקי הגולדסטאר.

אחריה עלו קאטמין, שנראה לי שפעם אחרונה שראיתי אותם היה לפני שנה בדאבל פיצ'ר עם ערופי שפתיים. לא זכרתי שהם עושים את זה כל כך טוב. גם כאן מדובר במעט כלים שמפיקים סאונד עוצמתי. גם כאן יש מוסיקה אווירתית. אסף תג'ר מנגן נויז רפטטיבי על קלאסית מצועצעת, מלווה בתיפוף התמנון של חגי פרשטמן. גם כאן יש ריחוף ואינספור מסכי גיטרה. גם כאן המבטים שלי כמעט ואינם ישירות על הלהקה. גם כאן, אני מרגיש איזו התעלות מסוימת. גם כאן היה אחלה בחלה.

2.

בהופעה של הפשרות לפני שבועיים דניאל חגג יומהולדת והופיע עם שיר חדש שכתב. הפשרות הם חברים טובים והייתי במלא הופעות. ולמרות שאני משוחד, מבחינתי הם אחת מהלהקות המיוחדות והטובות שפועלות עכשיו בארץ. איזו הצהרה בומבסטית, אה? אני לא יודע אם השיר הזה יכנס לסטליסט הקבוע שלהם. ואם לא- זה הפסד, כי מדובר כאן בחתיכת קטע מוצלח. יש לו פזמון קליט, שמאזכר שתי דמויות מהסצנה התל אביבית- את קוסטה מחיה מילר ואת יהוא ירון באותו המשפט, וגם הוא כתוב בצורה אישית ופשטנית, אחרת מדברים אחרים שדניאל עשה בלהקה. שמעתי פעם סקיצה של השיר כשהוא עבד עליו. אבל בהופעה הזאת זה נשמע לי אחרת. מהשירים האלה שמחלחלים לך לראש ומלווים אותך זמן מה. הנה השיר באיכות בינונית קמעה. צילום: עופר טיסר.

3.

אם כבר למות בשביל משהו, אז למען פייבמנט. וכל הגנרלים והדן מרגליתים שטוענים אחרת, פשוט טועים. זה באמת מרגש כשלהקה כמו פייבמנט מתאחדת. גם כאשר לא ידוע אם יצא מהאיחוד אלבום חדש או ש(די)בטוח שלא נזכה לראותם באזורנו. כי יש משהו אמיתי בלהקה הזאת ומה שהיא משדרת. וכן, גם האיחוד הזה בוודאי מבוסס על בצע כסף, אבל נראה לי שבמקרה הזה הם בעיקר מתגעגעים לנגן אחד עם השני. ורואים את זה בוידיאו קליפים שלהם מהופעות, שהם באמת עושים את זה בשביל הכיף. ואם היה לי כוח אולי הייתי מוצא הוכחה לזה איפשהו באינטרנט.

לכבוד האיחוד מטאדור הולכים להוציא בתשיעי למרץ אלבום להיטים לפייבמנט שייקרא בשם המוצלח Quarantine The Past. בנתיים יש עטיפה יפה עם דרקון. ובאתר שלהם הם מבקשים מהגולשים לנחש את 23 השירים שיופיעו באוסף. כאשר גם מדובר בתחרות נושאת פרסים: הפרס הראשון למי שינחש הכי קרוב יהיו שני כרטיסים להופעת הבכורה של הלהקה בסנטרל פארק + הוצאות טיסה ומלון + ה-12 אינצ'ים של פייבמנט שיצאו במטאדור. הפרס השני לבחירה היצירתית יהיה הדפסה בווניל כפול (!) בהוצאה מוגבלת של הבחירות שלך + האינצ'ים ממקודם. והפרס השלישי: אינצ'ים להמונים. אני כבר מילאתי את הטופס, וזה היה נחמד להיזכר בכל השירים המעולים שיש ללהקה הזאת. אם אזכה- זה יהיה נחמד יותר. כמובן.

להשתתף בהגרלה- לחצו כאן.

Read Full Post »

על הערפל

כל היום הסתובבתי עם מחשבה טיפשית על כמה קול אנושי מסוים יכול לחדור לך לראש ולהישאר שם. באיזה תא כלשהו במוח, נשמר לי הקול של ////. היופי והעצב שבלשמוע אותה מדברת שוב בזיכרון, לא נתנו לי מנוחה כל שיעור תולדות הקולנוע. גליצרין או חומר כימי אחר הצית מאותה תודעה דלה של צליל את הגולגולת שלי במזכרות. כמו רעש הרכבת שעוברת אצל מייקל בראש בסנדק, רגע לפני שהוא הולך לבצע את הרצח הראשון שלו. כאילו מראש אפשר לחזות התנגשות. אבל אצלי זה פשוט טריגר עלוב לגעגוע. והנה קובץ הסאונד הזה מאמץ משמעות חדשה מזאת שידעתי.

זה עובד דומה גם בשירים של ביל קלאהן. הקול שלו כל כך ייחודי כמו המוסיקה עצמה. והוא שם נוסף, באוסף הזיכרונות האינסופי הזה של קולות מוכרים. אנשים שיכולים לפייס במילה או להכעיס בשנייה. ויש דוגמאות מגוונות לכאן ולכאן. אבל את הכאן הראשון מייצג יותר מכולם כרגע, אותו קלאהן שמוכר יותר כסמוג. ונראה לי שסמוג מודע ליכולות המאגיות שלו. כשראיתי אותו בברלין השנה אין ספק שהוא ידע שהוא מחזיק את הקהל שם בביצים. אין כמעט מזגנים בגרמניה או אולי באירופה כולה, ולמרות התנאים המעיקים של חום ואוויר מועט, אנשים התבוננו בבמה בהשתאות. והייתה גם נגנית כינור מוכשרת, קונטרה באס ועוד כמה כלים שתרמו לחוויה. אבל הוא ידע שברגע שהוא ירד מהבמה אחרי ההדרן הקהל ירצה עוד. ואף פעם לא ראיתי קהל שכל כך מתמיד במחיאות כפיים ובצעקות, גם כשמובן שהזמר לא יעלה לעוד שיר. וגם שהאור כבר נדלק באולם וברקע שמו איזה שיר פוסט רוק, צלילי מחיאות הכפיים כיסו את הדממה של אותה במה ריקה.

יש חוסר הסכמה בדירה אצלנו לגבי האלבום הכי טוב של סמוג. וזה לא קל כי יש לו מלא אלבומים טובים. עופר אומר ש- the doctor came at dawn זה השיא שלו, אבל בשבילי זה Dongs of Sevotion. איזה רצף מעולה של שירים יש שם. החל מהשיר הפותח ועד השיר שמסיים את האלבום. כמה מוכשר קלאהן בכתיבת מילים, ואיזו יכולת מופלאה יש לו לתאר מצבים מוכרים בכנות ובציניות. יש פה כמה מהשירים הכי הטובים שלו: Bloodflow ,Dress Sexy At My Funeral, Cold Discovery. הקתרזיס נמצא בשיר שמסיים את האלבום Permanent Smile – תפילה אישית של קלאהן שנפתחת בפסנתר רפטטיבי וחבטות תוף מהדהדות, בה הוא מבקש מהאל למות בשביל לזכות במנוחה לנפשו ובחיוך תמידי. להורדת האלבום תלחץ/י כאן.

smog- permanent-smile

Read Full Post »