Feeds:
רשומות
תגובות

זה לא אני, זה החוק

1.

תראה אתה כבר לא יכול להיאחז בחלומות ישנים יותר. ואני במקום להקשיב לדניאל, אמרתי שמאסתי בציטוטים של שירים, "השירים האלה כל כך הורסים את השפה, כך שכל משפט מקבל קונטקסט ספציפי ובלעדיות של איזו להקה" התכוונתי לומר, אבל סיכמתי את זה ב"חרא בלבן". ומחוץ לפרוזדור שנינו עישנו את חוסר הסבלנות שלנו. יש יותר מדי צבעים שלא מנוצלים בנוף של תל אביב ציינתי לפניו. והוא היה שבוי בצבעוניות הבוהקת משמלתה של איזו היפסטרית.

הימים האלה נעשים חמים ומן הרצוי מומלץ להשתמש בכמה שפחות תיאורים. יש להתחיל לשים דגש על מילים כמו "שתי", "מספריים" ו"חדות". אלה באה לומר שלום ולוקחת לי שלוק מהבירה ואני אומר "שתי, מספריים חדות". היא מבינה שאני די שיכור, מהנהנת בנימוס ושואלת איך היה בפלסטיק פיקוקס. היה מעולה, חגיגי שכזה, פלאשבק לימי הזוהר של פאסט מיוזיק, אני אוהב את השירים המלודיים שלהם, שהרעש שובר את הכל, אבל כל מה שהסתנן מפי זה "היה בנזונה". ואני תוהה כמו בשיר הזה של גבריאל בלחסן איך אפשר לרכך מחשבות. לנסח במילים ברורות את מה שאתה חושב ומרגיש כפעולה טבעית כמו למצמץ. והנה בית והנה פזמון, קודם קול גבוה, פעם קול נמוך באמצע. אני מחליף ערוצים בראש, מחפש את הערוץ התורכי, כי יש שידורים חוזרים של פארקר לואיס וצריך להקליט.

2.

סרף מיוזיק זה הסינמה סיטי החדש. כולם עושים עכשיו מוסיקה של חוף, גם אם המפגש היחידי עם גלים, הוא לגלוש על האינטרנט של השכנים. הסרף סיטי באים מניו זילנד, ובהשראת הרפטטיביות של האוקיינוס ולהקות אלטרנטיב ושוגייז הם עושים לו-פיי פסיכדליה שצף על גיטרות. בשיר הזה הם שרים על הסתיו, אבל זה מרגיש כמו אביב. אל תתביישו להיכנס למייספייס.

(surf city- autumn (mp3

3.

החול שבים אהוב עלי מאוד, יותר מחול של גינה או של מדבר. והשיר הזה נספג לי במחזור הדם בימים האחרונים, כמו שקולה מחלחלת לעצמות. ה-Ganglians הם הרמוניים, עם השפעות של ביץ' בויז ועושים פופ יפיפה. איזו המצאה גאונית היא כפתור הריפיט, עד שאתה לא נזקק לטכנולוגיה אתה לא תמיד מכיר בחשיבותה. תודה לך אמא טכנולוגיה.

(Ganglians- blood on the sand (mp3

3.

הסורקים הם להקת אינדי מבריטניה, שעסוקה בעיקר לחמם להקות מצליחות כמו The Mystery Jets ו-The Horrors ולא מפוצצת ראשים בעזרת המחשבה, כמו בסרט ההוא של קרוננברג. הם חתומים ב-dim mak של steve aoki, שהוא די ג'י ומפיק מוכשר, פצצת אנרגיה צהובה על הבמה (מהתקלוטים המהנים שיצא לי להיות בהם). לסינגל הראשון מהאלבום החדש שלהם קוראים "גאולה", והוא להיטון אינדי שכזה. צורפו אליו שלושה רמיקסים, כאשר הזה של דון דיאבלו הוא ממש טוב וגורם לשיר להישמע אחר לגמרי. לא פעם התופעה הבזויה הזאת של למקסס שירי אינדי חדשים בשביל לדחוף אותם למסיבות נוחלת כישלונות ומבזה את המקור, אבל זה אחרת שמגבה אותך מכונה משומנת של יוצרים אלקטרונים מוערכים כמו דים מאק. גם הרמיקס של דן שינה הוא לא רע. הנה המקור וגירסתו של הדיאבלו.

(scanners- Salvation (Don Diablo Dub Remix) (mp3

4.

אה, תראו איזה מגניב- מוס דף עושה את Accordion של madvillain כולל מסכה ייחודית משלו, באיזו הופעה משותפת שהייתה לו ולדום לפני שבועיים. MF doom הזה הוא תותח ומפגש הענקים שלו עם מדליב תחת Madvillain הוליד יצירת מופת של 22 שירים פסיכים בפחות מחמישים דקות. הייתי שומע את האלבום הזה מלא פעם. ההפקה של מדליב מדהימה שם. הוא לא מפסיק להפתיע, ומהנדס ביטים שפותחים לך את הסינוסים בראש. שלושה סימני קריאה. אקורדיון הוא אחד מהקטעים הטובים שבאלבום, דום מרפרפ משחקי מילים על סימפול מונוטוני של (מה אם לא) אקורדיון.

(Madvillian- sccordion (mp3

Madvillian – madvilliany

1.

ה-viking fuck האלה די פרועים. המוסיקה היא בסיסית, תופים וקלידים בשילוב עם צעקות ושירה שנשמעת כמו ג'יבריש. באווירת האי סדר הם מזכירים את אלן ווגה ואת הפאנק של the screamers. הם מרבים להופיע בלי חולצות, עם איפור צבעוני מוגזם ולתת שואו שנשמע כמו טקס הקרבה פגאני. יש להם קאוור בלהות ל"96 דמעות", הוואן היט של להקת הרוק הלטינית מהסיקסטיז the mysterians & ? (ומהמנוני הגראז' האהובים עלי). הם הוציאו לא מזמן מיני אלבום שנקרא virgins. נסו לחפש בגוגל viking fuck virgins ותראו מה תמצאו. או שפשוט תכנסו ל-myspace שלהם.

(Viking Fuck- Keep on, young Women (mp3

Viking Fuck- 96 tears (mp3)


2.
בלק אייז עושים מוסיקה שמשאירה סימנים כחולים על הגוף. להקה של שני מתופפים, שני באסיסטים וגיטריסט, שמחזיקה בגישה אנרכיסטית לעשיית מוסיקה. הם שרים בשני קולות (למרות שיש קרדיט לכולם על השירה/ צעקות, כמו גם על התיפוף) ומנגנים ארט פאנק שמחבר בין גרוב, ג'אז והרדקור. הם מושפעים מאוד מפוגאזי (1. הם גם באו מוושינגטון 2. גם חתומים בדיסקורד, הלייבל של איאן מקיי 3. שגם הפיק ת'אלבום הראשון), מזכירים את הליארז של האלבום הראשון ואת הקטעים הרקידים של q and not u (עוד להקת דיסקורד). אבל למרות הסימטריה במבנה וההשפעות החיוביות אצלם הכול מתפזר: השירה לצרחות, המוסיקה למקצבים לא אחידים, נעה בין המהיר לאיטי, בין רועש לשקט, מרבים בג'אמים באווירת דאב. יצאו להם שני אלבומים עם עטיפות יפות בסגנון DIY שכזה. הראשון נטול השם יצא ב-2003 ושנה אחרי זה יצא cough, קצת אחרי שהם התפרקו. שני האלבומים האלה מעולים. אני מעדיף את הראשון, הוא אנרגטי מאוד ודרך לא רעה לפריקת מתחים. השני, נוטה יותר לכיוונים ניסיוניים ואל מחוזות של ג'אז (עם צליל דומיננטי של סקסופון!). כל פעם שיוצא לי להקשיב לו, אני מתרשם מחדש מכמה יצירתיות וההעזה ניחנו החברה האלה. להגביר את הווליום עד הסוף ולרקוד עם פנסים שחורים בעיניים.


(black eyes-  A Pack Of Wolves (mp3

black eyes- Deformative (mp3)
black eyes- Drums (mp3)
3.

בקול ג'אמפר, השיר החדש-ישן של Wavves, זה נשמע כאילו דן דייקון השתלט לו על הנשמה. התיפוף המהיר של זאק היל מהיילה, הגיטרה המרחפת, הקולות של האואואו ברקע, עושים את הלו-פי סרפ שלו לחגיגה היפר אקטיבית ממכרת. אני אהבתי את האלבום שלו, שיצא בשנה שעברה וזכה ללא מעט הייפ בקרב חוגי פיצ'פורק השונים. למרות ההייפ המוגזם יש איכויות באלבום הזה. הוא אמנם גולמי מאוד, אבל יש שם כמה שירים מעולים, עם רוח נעורים ואווירת חוף מהפנטת.

אני ממש מבסוט על קול ג'אמפר הזה. אם זה הכיוון של החומרים החדשים, יש למה לצפות באלבום הבא שלו.

מדי פעם אני גם נכנס לבלוג שלו, יש לו בלוג מינימליסטי שהוא מעלה אליו סרטי טיוב שהוא אוהב ועדכונים לגבי הופעות. מהדברים שם הוא מתגלה כבנאדם עם הרבה חוש הומור ועם אחלה טעם במוסיקה.

wavves- cool jumper (mp3)

4.

Veronica falls הם שני בנים ושתי בנות מבריטניה. הם עושים אינדי פופ עם קולות הרמוניים ברקע ויש להם תספורות א-סימטריות. לכתוב שיר על אהבה בבית קברות זה כל כך שנות השמונים, ולמרות זאת, יצא להם יצא להם שיר קליט ונעים למגע. זה סינגל ראשון של הלהקה החביבה הזאת, אלבום או אי פי יצא מתישהו בקרוב.

Veronica Falls- Found Love In A Graveyard (mp3)

5.

הוא אמנם נראה כמו רייסקינדר ומנגן גם על סמפלר, אבל ברגע שמקס אלפר מתחיל לשיר זאת חגיגה אחרת, וזה מתכתב עם אנימל קולקטיב ומוסיקה קלאסית ואוונגרדית. מסתבר שהעולל הזה לומד מוסיקה כבר כמה שנים באיזו אוניברסיטה נחשבת באמריקה. הוא מנגן יפה על פסנתר, כותב שירים מורכבים ומלאי השראה, סוג של אמבייאנט שנשען על כלים חיים ואלקטרוניקה. את אלבומו הרביעי (!) בעל השם המטעה toneclusterfuck, הוא נותן להורדה בחינם דרך המייספייס שלו. אין בו שום אסונות, אלא עשרים שירים שמזגזגים בין ז'אנרים שונים. צלילה אל תוך עולם עשיר ומיוחד.

dear god, i hate rapidshare

1
המשפט הכי אהוב עלי בבלוגיספרה ואולי בכלל הוא "במקום ללמוד אני יושב וכותב פוסט". ויש לא מעט ללמוד בזמן הקרוב וסבלנות מעטה מהצד שלי. וזה מבאס, כי אין לי זמן כמעט לכלום כרגע ויש מלא דברים שצריך להספיק ולעשות.
מראש הבהרתי שלא יודע אני עד כמה אכתוב כאן. וזה חבל לי. כי בא לי לעדכן מיליון, ממש כל יום. אבל בשביל זה צריך תחביר ומחשבה ולהשקיע בכוונה תחילה. ולא תמיד יש זמן או כוחות לעשות את זה.
מי שמנסח טוב, את מה שאני רוצה הבוקר הוא קורט וייל. יש בבחור הזה קסם, הוא נראה כמו היפי אבל יש לו מנטאליות של פאנק. באלבום האחרון שלו childish prodigy שיצא במטאדור יש לא מעט שירים יפים, ו"ברכבת הפריקים" הוא שר: One day I'm gonna get me enough gold to get me where I wanna go, comfortably. אמן.


2.

ג’וני: תגידי, חשבת פעם, אה.. זאת אומרת, את לא יכולה לדעת, אבל אולי כבר עברת את הרגע השמח ביותר בכל החיים הדפוקים שלך, וכל מה שנשאר לך לצפות זה גיהינום ומחלות?
סופי: או, אלוהים ! טוב… אני חיה מהיום למחר.

[עירום, מייק לי]

האלבום השביעי של שיו שיו בעל השם החינני "dear god, I hate myself" דלף. כבר ציינתי את הערכתי ללהקה הזאת ולפועלה, ואלבום חדש שלהם זה תמיד אירוע מבורך.
בשנה שעברה עזבה את שיו שיו קרליי מקלור, שתרמה מאוד לסאונד והדימוי של הלהקה בשלושת האלבומים האחרונים, והצטרפה לקולד קייב (ש-love come close שלהם נשמע כמו שיר גנוז של מינמל קומפקט). ושוב כל הפוקוס הוא על ג'ימי סטיוארט, שראשו הגדול גם מעטר את העטיפה.
היצירתיות של סטיוראט מתבטאת בקצב מטורף של הוצאת חומרים. כמעט מדי שנה יוצא אלבום חדש לשיו שיו ובין לבין יש אינספור פרויקטים צדדיים, שיתופי פעולה, קאוורים וספליטים. האחרון והמוצלח שבהם הוא שיתוף הפעולה שלו עם פרדי רופרט (לשעבר this song is a mess but so am i) ועוד איזו זמרת בפרויקט former ghosts. רופרט הוא הכותב הראשי והם הוציאו אלבום מרגש, שמתעסק בכנות באובדן של אדם קרוב (אמו של רופרט שמתה מסרטן) ומושפע מהצליל האפל של האייטיז.
כל מה שאפיין את המוסיקה של שיו שיו עד כה תקף גם לאלבום הזה: אקספרימנטאלי, מלנכולי, עם דגש על אלקטרוניקה וכלי הקשה. ראיתי קטע טיוב שסטיוארט מראה את הסטודיו שלו ומציג את הכלים השונים שעליהם הם מנגנים. זה מרשים עד כמה הצליל שלהם הוא מורכב ודחוס. יש לו אינספור כלים מוזרים וייחודים לצד כלי הקשה ומצילות רבות. כמו גיאולוג שחוקר מאובנים ומינרלים, מנסה להבין את מהות האדמה, סטיוארט מפרק את המרכיבים המוכרים של הפופ ומחבר אותם לכדי משהו אחר. כל פעם שהוא הדגים אחד מהכלים, בעיקר רעשי אלקטרוניקה צורמים, זיהיתי איפה הוא השתמש בו. הוא משקיע המון בסאונד המוזר הזה, שנשמע כל כך עשיר ומגובש אצלם. ובאלבומים האחרונים אף נהיה נגיש יותר ויותר.


על ההפקה של האלבום הזה אחראי שוב גרג סונייר מדירהוף, והכיוון המוסיקלי הוא אל עבר הסינתיסייזר והקאסיו. מנגינות סינת' פופ סמיכות, כשעליהן שר סטיוארט על בולימיה, פדופיליה, וחרדות נירוטיות אחרות. יש כאן לא מעט שירים קליטים ואפילו ארבעה שירים הוקלטו על נינטדנו די אס, בהתאם למגמת ה8ביט האופנתית.
אני יכול להבין מה ידחה רבים מהלהקה הזאת, ולפעמיים זה עובד גם עלי. השירה השבורה, העיסוק האובססיבי בדיכאון, בשכול ובכישלון. סטיוארט מתאמץ לזעזע והקליפ החדש שהם הוציאו לשיר הנושא מדגים את זה במיוחד. רואים אותו אוכל להנאתו שוקולד ואת אנג'לה סיאו, החברה החדשה בלהקה, דוחפת אצבעות ומקיאה את נשמתה (כמילות שיר מס' 2 באלבום- Chocolate Makes You Happy). הכל בוואן שוט, כמעט בלי קאטים, במשך 3 דקות ארוכות היא מתעללת בעצמה ובצופים. הם משחקים לא מעט על הנקודות הפרובוקטיביות האלה. דוחפים בכוח למאזין אצבעות בגרון ולא תמיד זה עובד להם. גם הוצאת האלבום לוותה בהדפסה מוגבלת של 21 חולצות עם כיתוב בדם אמיתי של "xiu xiu 4 life". ולא ברור במה זה טוב כל הגימיקים האלה, שלפעמיים גם גולשים למוסיקה שלהם בתחומי העיסוק בטקסטים. סטיוארט רוצה שנאמין לו. לשכנע אותנו שהוא מדוכא ומסכן, מתאמץ לגרום לנו להקיא. השטיקים האלה מאבדים מהתוכן שלהם לאורך זמן.
למרות ששיו שיו זאת להקה שקשה להקשיב לה באופן קבוע, הם עדיין הדבר הכי מרתק בשטח. בגלל זה אני סולח להם. סולח על השם הגרוע לתקליט ועל כל האובר דרמטיות הזו.

(xiu xiu- dear god i hate myself (mp3

(xiu xiu- Gray Death (mp3

Xiu Xiu – Dear God, I Hate Myself
former ghosts – Fleurs

3.

כמה מילים על רכבות: אני לא מאמין לאנשים חסרי רגש. אני לא מבין כשמדברים אלי בלי אהבה. אני לא סומך על כאלה שלא אוהבים מוסיקה. בשבוע שעבר בהשקה של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי שיצא מחדש לאחר עשור שנעדר מהמדפים היה מרגש. מאוד אפילו. במיוחד בשביל בבליקי, שהיה שקול ומאופק, נתן כבוד לכל שיר ושיר באלבום המופלא הזה. בבליקי בליווי פונץ' יחד עם אמיר צורף (שהפיק את האלבום) ניגנו את כל האלבום לפי הסדר, בלי שינויים, בלי סליידים אופייניים של אלי שאולי על הגיטרה. הכול כמו שצריך ונאמן למקור. ההופעה לא הייתה ארוכה במיוחד, אבל הנה, הם עושים את זה שוב. על הבמה מתקיים מצעד של אנושיות במדינה שמגרשים פליטים, של אור בלי דרך לאנשים שאיבדו את עצמם, של לבבות שבורים בעולם של בידור מהיר. אחזור שוב על הצהרות קיימות: אלבום המצעדים הוא אחד האלבומים הכי יפים בשפה העברית שאני מכיר. יוסי בבליקי הוא מהיוצרים הכי מוכשרים שיש בארץ. פונצ' היא אור שלעולם אינו כבה.


כשבבליקי רק חזר להופיע עם החומרים של אלבום המצעדים לפני ארבע או חמש שנים, בהופעות מצומצמות מחוץ לת"א, אני הייתי קצת אחרי התיכון. חלק מהחברים שלי כבר התגייסו והשאר נכנסו לכלא על סרבנות. נמרוד ואני, שעיקר עיסוקנו אז היה לשוטט שעות בת"א או לעשן סמים בדירה של אחיו, נסענו למסבחה בבאר שבע כדי לחזות בו עם השירים האלה. ההופעה הזאת נחרטה לי כחוויה מטאפיזית, למרות שאני לא זוכר הרבה ממנה. אבל אני כן זוכר שהכול התנהל בגובה העיניים, הלהקה ישבה והקהל ישב, ובבליקי הסתכל לכולנו בשחור של הגלגלים. בין השירים הוא סיפר סיפורים אישיים. בצד עמד דויד פרץ שהשקיף על הכול ותופף על הדלפק. זה היה אינטימי ומצומצם, וגם מבחינה מוסיקלית, העיבודים היו אקוסטיים. התחושה הייתה של חד פעמיות במה שהתרחש שם. וזה בדיוק מה שמשלים בשבילי את ההקשבה למוסיקה. לא היו יומרות במסבחה, התאורה הייתה דלה והסאונדצ'ק בא מהחלון שבחוץ. המרחב הביתי הזה הוציא כל כך הרבה מבבליקי, שאני בטוח שכל מי שהיה שם שומר את הערב הזה איפשהו בראש. וזה מה שנותן את החיבור הנוסף לחוויה. לצאת מהטריטוריות המוכרות של הופעות אל עבר משהו שונה. באותה נשימה אפשר להזכיר הופעות רועשות בפטיפון, ערבי פאנק במבנים נטושים, נויז בצימר, גג פתקית. כל אלה נותנים לריטואל הידוע של לצפות בהופעה פרשנויות אישיות נוספות.


פילם נואר.

קניתי לא מזמן את "טולסה" של לארי קלארק. לאחר זמן רב שאני מחפש אותו, ממש הופתעתי למצוא אותו בארץ, ונראה לי שהוא עלה יותר מדי (אבל מה לעשות ייבוא וכאלה). לארי קלארק הוא צלם, במאי וטינאייג'ר בנשמתו. הוא יוצר עם אג'נדה ותחומי עניין ברורים. הוא מתעסק בעיקר בנוער ומציג אותו בצורה מציאותית, כפי שלא תראו בטלביזיה הממלכתית: בני נוער שמקיימים יחסי מין, מעשנים סמים, הולכים מכות, לפעמיים הורגים בשביל הכיף, ותמיד גולשים על סקייטבורד. והוא נע בין הפרברים למרכז העיר, בין ילדים ממוצא היספאני לילדים לבנים מפונקים. נראה לי שהיום, בעידן האינטרנט וההחצנה המוקצנת של מין ואלימות בטלביזיה ובקולנוע, הסרטים של קלארק נתפסים יותר כפרובוקציה לא משכנעת. הכול בהקשר של זמן והאופי השמרני של החברה, כמובן. ואולי האימפקט הכי חזק נמצא בסרט הראשון שלו- קידז, שהתעמת ויז'ואלית עם סמים, סקס ומחלות (איידס) ונוער אבוד. אין בו התנשאות או רצון לחנך, המבט הוא ריאליסטי ונאמן למציאות כפי שבני נוער מבולבלים חווים אותה. את התסריט כתב בגיל 19, ילד הפלא העולה של קולנוע השוליים האמריקאי הרמוני קורין (שאמור לצאת לו סרט חדש בקרוב), שקלארק אף גילה אותו בחבורת סקייטרים בוושינגטון. ראיתי לאחרונה את קידז שוב. פעם ממש החזקתי מהסרט הזה, והיום הוא נראה לי מעט מקושקש ומוגזם. אבל עדיין, יש בו משהו סוחף ומעניין, והוא מציג בלי רחמים את אמריקה כחברה שחולה מבפנים.

סה"כ, קלארק הוא יוצר מרתק בעל אמירה אישית וכישרון צילום מובהק. ועם כמה נקודות חיוביות לזכותו: הוא גילה את הרמוני קורין וקלואי סווני, הוא משקיע המון בסרטים שלו והוא בעל תפיסת קולנוע מגובשת ועקבית. לרוב סרטיו הוא לוקח אנשים שאינם שחקנים והוא שם דגש בבימוי שלו על מהימנות למציאות של הדמויות. לשם כך הוא משקיע המון בעבודה עם השחקנים וביסוס הרקע לסרט (כשעשה את קידז, הסתובב עם קבוצת סקייטרים במשך חצי שנה ומהם גם בחר את השחקנים). אבל למרות ההשקעה הרבה, ברוב הסרטים שלו האמירה לוקה בחסר, ונשארת בעיקר בתחום הוויז'ואל. וזה בולט במיוחד בבולי, שאמנם מבוסס על סיפור אמיתי, אבל המשחק בו ברובו מביך ולא משכנע ויש יותר מדי דברים לא מנומקים בו. לקן פארק, הסרט הרביעי שלו (שמבוסס גם הוא על תסריט של קורין), יש איכויות בעיקר בזכות הצילום של אד לחמן (חמש ילדות יפות) וסיקוונס הפתיחה המעולה של הסקייטר שדופק לעצמו כדור בראש. הסרט שרווי סצנות פורנוגרפיה ואלימות, מציג מין בין בוגרת לקטין, צילום פרונטאלי של מישהו מאונן ושאר פנינים בסגנון, אילץ את קלארק ולחמן לצלם אותו בתמיכת חברת הפקה צרפתית מאחר ולא מצאו אף אחד שיממן אותו באמריקה. הסרט האחרון שלו Wassup Rockers היה ארוך ומשעמם ועסק בילדי אימו היספאנים שהם סקייטרים (אלא מה) שיוצאים למסע של מין וגזענות בשכונות העשירים של הוליווד. והסרט האהוב שלו עלי Another Day in Paradise הוא דרמת פשע מסוגננת עם ג'ימס ווד. זה סרט שפחות מייצג את קלארק כמו הסרטים האחרים שהוזכרו, במיוחד בשל העובדה שהוא עובד כאן עם שחקנים מקצועיים (מלאני גריפית וווד) ולא מתעסק בקיצוניות במין, סמים ואלימות (וכל השלושה נמצאים גם כאן). הסרט עוקב אחרי צעיר ג'אנקי בשם בובי שנסחף לעולם פשע של מבוגרים.

טולסה היא עיר הולדתו של קלארק (גם הנסון יצאו משם). כשהיה בן טיפשעשרה היה חבר בכנופיית ילדים סוררים, שהיו עסוקים בלהזריק אמפטמינים כל היום, לשחק ברובים ולחשוף את גופם. לאמא שלו הייתה חנות לצילום תינוקות, וככה הוא השאיל ממנה ציוד ותיעד את החברים שלו. יש שמה צילומים מפעימים בשחור לבן של צעירים מוכים, מסוממים ושמחים. לפעמיים גם עצובים. וכמו בסרטים שלו, הוא לא מתנשא כמול האובייקט שהוא מצלם. הוא מסתכל לאנשים האלה בעיניים, ואלה מתנהגים באופן טבעי. אין כאן העמדה מבוימת למצלמה, כאילו הם רגילים לנוכחות של קלארק סביבם ושל המצלמה שלו. יש לו גם קומפוזיציות מעניינות, שמביעות הבנה וחמלה למצבים השונים של המצולמים. לכל זה מצטרפות כותרות מזעזעות של "אדם זה נפטר" (שחוזרת כמה פעמים בספר), "תינוק מת" ו"תאונת ירי".

בתחילת הספר הוא מצהיר על הנושא הכאוב שלו: "כשהייתי בן 16 התחלתי להזריק אמפטמין. במשך שלוש שנים הזרקתי כל יום עם החברים שלי… ברגע שהמחט נכנסת היא אף פעם לא יוצאת". וכיאה לכך מצולמים האנשים שם באינספור תנוחות עם המחט. עד כדי כך, שלהזריק נראה אגבי לחלוטין. וזה משתלב בתמונות יומיומיות של מציאות שכזאת- זוג במיטה שמזריק אחד לשני, אישה בהיריון, במקלחת וכו'. איכשהו בדפדוף מהיר נוצרת אווירה של סרט. אולי זה קשור לשחור והלבן של התמונות, אבל התחושה היא של תנועה. עולם אחר של כאב ואושר, תמימות ועליבות. והכל גבולי כאן. בין ההיי לבין הדיכאון של הסם, בין היופי והחופש בלהיות צעיר לבין כמה חרא זה יכול להיות. לחוות את השעמום של הפרברים והחוסר אונים של החיים וכמה קל להזריק סמים בתוך כל זה. אבל מנגד- גם כמה מסוכנת המציאות הזאת, שמביאה לא פעם לסבל ולמוות. ואת כל זה קלארק מצליח לתאר ברגישות בתמונות שלו.

1.

האירוע הכי טוב של השבוע כנראה התרחש בחמישי בצימר. הופיעו שם בלה טאר וקאטמין ונתנו ערב גועש ורועש. בלה טאר זה אחלה שם ללהקה. זואי פולנסקי שגם ניגנה בקטאמין (או עדיין מנגנת, אינני יודע) קוראת לעצמה על שם הבמאי ההונגרי הריאליסטי, שידוע בחיבתו לרגש ולשוטים ארוכים. אני קורא ת'בלוג יוטיוב שלה ושל גפן (קישור בצד), וממש אוהב את הבחירות המוסיקליות שלהן. בכל מקרה, היא הופיעה לבד עם גיטרת באס ומלא אפקטים וניגנה שירים רועשים אווירתיים. יש שיקראו לזה שוגייז. היו לה ליינים שהזכירו לי את סוניק יות' או גיידד ביי וויסס. בשירה חולמנית יחד עם צלילי הגיטרה שהתפזרו בחדר, היא הפכה את החלל הקטן של הצימר לצוללת. ככה הרגשתי את עצמי צולל למעמקים עם המוסיקה שלה. ותגובות דומות היו אצל שאר הקהל. כל אחד שקע איפשהו בין המחשבות להווה. שוחה בין זיכרונות היום והדיסטורשן ובין הדגים ובקבוקי הגולדסטאר.

אחריה עלו קאטמין, שנראה לי שפעם אחרונה שראיתי אותם היה לפני שנה בדאבל פיצ'ר עם ערופי שפתיים. לא זכרתי שהם עושים את זה כל כך טוב. גם כאן מדובר במעט כלים שמפיקים סאונד עוצמתי. גם כאן יש מוסיקה אווירתית. אסף תג'ר מנגן נויז רפטטיבי על קלאסית מצועצעת, מלווה בתיפוף התמנון של חגי פרשטמן. גם כאן יש ריחוף ואינספור מסכי גיטרה. גם כאן המבטים שלי כמעט ואינם ישירות על הלהקה. גם כאן, אני מרגיש איזו התעלות מסוימת. גם כאן היה אחלה בחלה.

2.

בהופעה של הפשרות לפני שבועיים דניאל חגג יומהולדת והופיע עם שיר חדש שכתב. הפשרות הם חברים טובים והייתי במלא הופעות. ולמרות שאני משוחד, מבחינתי הם אחת מהלהקות המיוחדות והטובות שפועלות עכשיו בארץ. איזו הצהרה בומבסטית, אה? אני לא יודע אם השיר הזה יכנס לסטליסט הקבוע שלהם. ואם לא- זה הפסד, כי מדובר כאן בחתיכת קטע מוצלח. יש לו פזמון קליט, שמאזכר שתי דמויות מהסצנה התל אביבית- את קוסטה מחיה מילר ואת יהוא ירון באותו המשפט, וגם הוא כתוב בצורה אישית ופשטנית, אחרת מדברים אחרים שדניאל עשה בלהקה. שמעתי פעם סקיצה של השיר כשהוא עבד עליו. אבל בהופעה הזאת זה נשמע לי אחרת. מהשירים האלה שמחלחלים לך לראש ומלווים אותך זמן מה. הנה השיר באיכות בינונית קמעה. צילום: עופר טיסר.

3.

אם כבר למות בשביל משהו, אז למען פייבמנט. וכל הגנרלים והדן מרגליתים שטוענים אחרת, פשוט טועים. זה באמת מרגש כשלהקה כמו פייבמנט מתאחדת. גם כאשר לא ידוע אם יצא מהאיחוד אלבום חדש או ש(די)בטוח שלא נזכה לראותם באזורנו. כי יש משהו אמיתי בלהקה הזאת ומה שהיא משדרת. וכן, גם האיחוד הזה בוודאי מבוסס על בצע כסף, אבל נראה לי שבמקרה הזה הם בעיקר מתגעגעים לנגן אחד עם השני. ורואים את זה בוידיאו קליפים שלהם מהופעות, שהם באמת עושים את זה בשביל הכיף. ואם היה לי כוח אולי הייתי מוצא הוכחה לזה איפשהו באינטרנט.

לכבוד האיחוד מטאדור הולכים להוציא בתשיעי למרץ אלבום להיטים לפייבמנט שייקרא בשם המוצלח Quarantine The Past. בנתיים יש עטיפה יפה עם דרקון. ובאתר שלהם הם מבקשים מהגולשים לנחש את 23 השירים שיופיעו באוסף. כאשר גם מדובר בתחרות נושאת פרסים: הפרס הראשון למי שינחש הכי קרוב יהיו שני כרטיסים להופעת הבכורה של הלהקה בסנטרל פארק + הוצאות טיסה ומלון + ה-12 אינצ'ים של פייבמנט שיצאו במטאדור. הפרס השני לבחירה היצירתית יהיה הדפסה בווניל כפול (!) בהוצאה מוגבלת של הבחירות שלך + האינצ'ים ממקודם. והפרס השלישי: אינצ'ים להמונים. אני כבר מילאתי את הטופס, וזה היה נחמד להיזכר בכל השירים המעולים שיש ללהקה הזאת. אם אזכה- זה יהיה נחמד יותר. כמובן.

להשתתף בהגרלה- לחצו כאן.

על הערפל

כל היום הסתובבתי עם מחשבה טיפשית על כמה קול אנושי מסוים יכול לחדור לך לראש ולהישאר שם. באיזה תא כלשהו במוח, נשמר לי הקול של ////. היופי והעצב שבלשמוע אותה מדברת שוב בזיכרון, לא נתנו לי מנוחה כל שיעור תולדות הקולנוע. גליצרין או חומר כימי אחר הצית מאותה תודעה דלה של צליל את הגולגולת שלי במזכרות. כמו רעש הרכבת שעוברת אצל מייקל בראש בסנדק, רגע לפני שהוא הולך לבצע את הרצח הראשון שלו. כאילו מראש אפשר לחזות התנגשות. אבל אצלי זה פשוט טריגר עלוב לגעגוע. והנה קובץ הסאונד הזה מאמץ משמעות חדשה מזאת שידעתי.

זה עובד דומה גם בשירים של ביל קלאהן. הקול שלו כל כך ייחודי כמו המוסיקה עצמה. והוא שם נוסף, באוסף הזיכרונות האינסופי הזה של קולות מוכרים. אנשים שיכולים לפייס במילה או להכעיס בשנייה. ויש דוגמאות מגוונות לכאן ולכאן. אבל את הכאן הראשון מייצג יותר מכולם כרגע, אותו קלאהן שמוכר יותר כסמוג. ונראה לי שסמוג מודע ליכולות המאגיות שלו. כשראיתי אותו בברלין השנה אין ספק שהוא ידע שהוא מחזיק את הקהל שם בביצים. אין כמעט מזגנים בגרמניה או אולי באירופה כולה, ולמרות התנאים המעיקים של חום ואוויר מועט, אנשים התבוננו בבמה בהשתאות. והייתה גם נגנית כינור מוכשרת, קונטרה באס ועוד כמה כלים שתרמו לחוויה. אבל הוא ידע שברגע שהוא ירד מהבמה אחרי ההדרן הקהל ירצה עוד. ואף פעם לא ראיתי קהל שכל כך מתמיד במחיאות כפיים ובצעקות, גם כשמובן שהזמר לא יעלה לעוד שיר. וגם שהאור כבר נדלק באולם וברקע שמו איזה שיר פוסט רוק, צלילי מחיאות הכפיים כיסו את הדממה של אותה במה ריקה.

יש חוסר הסכמה בדירה אצלנו לגבי האלבום הכי טוב של סמוג. וזה לא קל כי יש לו מלא אלבומים טובים. עופר אומר ש- the doctor came at dawn זה השיא שלו, אבל בשבילי זה Dongs of Sevotion. איזה רצף מעולה של שירים יש שם. החל מהשיר הפותח ועד השיר שמסיים את האלבום. כמה מוכשר קלאהן בכתיבת מילים, ואיזו יכולת מופלאה יש לו לתאר מצבים מוכרים בכנות ובציניות. יש פה כמה מהשירים הכי הטובים שלו: Bloodflow ,Dress Sexy At My Funeral, Cold Discovery. הקתרזיס נמצא בשיר שמסיים את האלבום Permanent Smile – תפילה אישית של קלאהן שנפתחת בפסנתר רפטטיבי וחבטות תוף מהדהדות, בה הוא מבקש מהאל למות בשביל לזכות במנוחה לנפשו ובחיוך תמידי. להורדת האלבום תלחץ/י כאן.

smog- permanent-smile

=

טוב אני קצת בהלם.

רק שלשום כתבתי על רולנד ס. הווארד,

ועכשיו נודע לי שהוא נפטר היום בבוקר.

מסתבר, שהוא חלה בסרטן בכבד וחיכה להשתלה.

הוא מת בגיל 50.

עצוב מאוד.