dear god, i hate rapidshare

1
המשפט הכי אהוב עלי בבלוגיספרה ואולי בכלל הוא "במקום ללמוד אני יושב וכותב פוסט". ויש לא מעט ללמוד בזמן הקרוב וסבלנות מעטה מהצד שלי. וזה מבאס, כי אין לי זמן כמעט לכלום כרגע ויש מלא דברים שצריך להספיק ולעשות.
מראש הבהרתי שלא יודע אני עד כמה אכתוב כאן. וזה חבל לי. כי בא לי לעדכן מיליון, ממש כל יום. אבל בשביל זה צריך תחביר ומחשבה ולהשקיע בכוונה תחילה. ולא תמיד יש זמן או כוחות לעשות את זה.
מי שמנסח טוב, את מה שאני רוצה הבוקר הוא קורט וייל. יש בבחור הזה קסם, הוא נראה כמו היפי אבל יש לו מנטאליות של פאנק. באלבום האחרון שלו childish prodigy שיצא במטאדור יש לא מעט שירים יפים, ו"ברכבת הפריקים" הוא שר: One day I'm gonna get me enough gold to get me where I wanna go, comfortably. אמן.
-

-

2.

ג’וני: תגידי, חשבת פעם, אה.. זאת אומרת, את לא יכולה לדעת, אבל אולי כבר עברת את הרגע השמח ביותר בכל החיים הדפוקים שלך, וכל מה שנשאר לך לצפות זה גיהינום ומחלות?
סופי: או, אלוהים ! טוב… אני חיה מהיום למחר.
—
[עירום, מייק לי]

האלבום השביעי של שיו שיו בעל השם החינני "dear god, I hate myself" דלף. כבר ציינתי את הערכתי ללהקה הזאת ולפועלה, ואלבום חדש שלהם זה תמיד אירוע מבורך.
בשנה שעברה עזבה את שיו שיו קרליי מקלור, שתרמה מאוד לסאונד והדימוי של הלהקה בשלושת האלבומים האחרונים, והצטרפה לקולד קייב (ש-love come close שלהם נשמע כמו שיר גנוז של מינמל קומפקט). ושוב כל הפוקוס הוא על ג'ימי סטיוארט, שראשו הגדול גם מעטר את העטיפה.
היצירתיות של סטיוראט מתבטאת בקצב מטורף של הוצאת חומרים. כמעט מדי שנה יוצא אלבום חדש לשיו שיו ובין לבין יש אינספור פרויקטים צדדיים, שיתופי פעולה, קאוורים וספליטים. האחרון והמוצלח שבהם הוא שיתוף הפעולה שלו עם פרדי רופרט (לשעבר this song is a mess but so am i) ועוד איזו זמרת בפרויקט former ghosts. רופרט הוא הכותב הראשי והם הוציאו אלבום מרגש, שמתעסק בכנות באובדן של אדם קרוב (אמו של רופרט שמתה מסרטן) ומושפע מהצליל האפל של האייטיז.
כל מה שאפיין את המוסיקה של שיו שיו עד כה תקף גם לאלבום הזה: אקספרימנטאלי, מלנכולי, עם דגש על אלקטרוניקה וכלי הקשה. ראיתי קטע טיוב שסטיוארט מראה את הסטודיו שלו ומציג את הכלים השונים שעליהם הם מנגנים. זה מרשים עד כמה הצליל שלהם הוא מורכב ודחוס. יש לו אינספור כלים מוזרים וייחודים לצד כלי הקשה ומצילות רבות. כמו גיאולוג שחוקר מאובנים ומינרלים, מנסה להבין את מהות האדמה, סטיוארט מפרק את המרכיבים המוכרים של הפופ ומחבר אותם לכדי משהו אחר. כל פעם שהוא הדגים אחד מהכלים, בעיקר רעשי אלקטרוניקה צורמים, זיהיתי איפה הוא השתמש בו. הוא משקיע המון בסאונד המוזר הזה, שנשמע כל כך עשיר ומגובש אצלם. ובאלבומים האחרונים אף נהיה נגיש יותר ויותר.

על ההפקה של האלבום הזה אחראי שוב גרג סונייר מדירהוף, והכיוון המוסיקלי הוא אל עבר הסינתיסייזר והקאסיו. מנגינות סינת' פופ סמיכות, כשעליהן שר סטיוארט על בולימיה, פדופיליה, וחרדות נירוטיות אחרות. יש כאן לא מעט שירים קליטים ואפילו ארבעה שירים הוקלטו על נינטדנו די אס, בהתאם למגמת ה8ביט האופנתית.
אני יכול להבין מה ידחה רבים מהלהקה הזאת, ולפעמיים זה עובד גם עלי. השירה השבורה, העיסוק האובססיבי בדיכאון, בשכול ובכישלון. סטיוארט מתאמץ לזעזע והקליפ החדש שהם הוציאו לשיר הנושא מדגים את זה במיוחד. רואים אותו אוכל להנאתו שוקולד ואת אנג'לה סיאו, החברה החדשה בלהקה, דוחפת אצבעות ומקיאה את נשמתה (כמילות שיר מס' 2 באלבום- Chocolate Makes You Happy). הכל בוואן שוט, כמעט בלי קאטים, במשך 3 דקות ארוכות היא מתעללת בעצמה ובצופים. הם משחקים לא מעט על הנקודות הפרובוקטיביות האלה. דוחפים בכוח למאזין אצבעות בגרון ולא תמיד זה עובד להם. גם הוצאת האלבום לוותה בהדפסה מוגבלת של 21 חולצות עם כיתוב בדם אמיתי של "xiu xiu 4 life". ולא ברור במה זה טוב כל הגימיקים האלה, שלפעמיים גם גולשים למוסיקה שלהם בתחומי העיסוק בטקסטים. סטיוארט רוצה שנאמין לו. לשכנע אותנו שהוא מדוכא ומסכן, מתאמץ לגרום לנו להקיא. השטיקים האלה מאבדים מהתוכן שלהם לאורך זמן.
למרות ששיו שיו זאת להקה שקשה להקשיב לה באופן קבוע, הם עדיין הדבר הכי מרתק בשטח. בגלל זה אני סולח להם. סולח על השם הגרוע לתקליט ועל כל האובר דרמטיות הזו.
-

(xiu xiu- dear god i hate myself (mp3

(xiu xiu- Gray Death (mp3

Xiu Xiu – Dear God, I Hate Myself
former ghosts – Fleurs

-

3.

כמה מילים על רכבות: אני לא מאמין לאנשים חסרי רגש. אני לא מבין כשמדברים אלי בלי אהבה. אני לא סומך על כאלה שלא אוהבים מוסיקה. בשבוע שעבר בהשקה של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי שיצא מחדש לאחר עשור שנעדר מהמדפים היה מרגש. מאוד אפילו. במיוחד בשביל בבליקי, שהיה שקול ומאופק, נתן כבוד לכל שיר ושיר באלבום המופלא הזה. בבליקי בליווי פונץ' יחד עם אמיר צורף (שהפיק את האלבום) ניגנו את כל האלבום לפי הסדר, בלי שינויים, בלי סליידים אופייניים של אלי שאולי על הגיטרה. הכול כמו שצריך ונאמן למקור. ההופעה לא הייתה ארוכה במיוחד, אבל הנה, הם עושים את זה שוב. על הבמה מתקיים מצעד של אנושיות במדינה שמגרשים פליטים, של אור בלי דרך לאנשים שאיבדו את עצמם, של לבבות שבורים בעולם של בידור מהיר. אחזור שוב על הצהרות קיימות: אלבום המצעדים הוא אחד האלבומים הכי יפים בשפה העברית שאני מכיר. יוסי בבליקי הוא מהיוצרים הכי מוכשרים שיש בארץ. פונצ' היא אור שלעולם אינו כבה.

כשבבליקי רק חזר להופיע עם החומרים של אלבום המצעדים לפני ארבע או חמש שנים, בהופעות מצומצמות מחוץ לת"א, אני הייתי קצת אחרי התיכון. חלק מהחברים שלי כבר התגייסו והשאר נכנסו לכלא על סרבנות. נמרוד ואני, שעיקר עיסוקנו אז היה לשוטט שעות בת"א או לעשן סמים בדירה של אחיו, נסענו למסבחה בבאר שבע כדי לחזות בו עם השירים האלה. ההופעה הזאת נחרטה לי כחוויה מטאפיזית, למרות שאני לא זוכר הרבה ממנה. אבל אני כן זוכר שהכול התנהל בגובה העיניים, הלהקה ישבה והקהל ישב, ובבליקי הסתכל לכולנו בשחור של הגלגלים. בין השירים הוא סיפר סיפורים אישיים. בצד עמד דויד פרץ שהשקיף על הכול ותופף על הדלפק. זה היה אינטימי ומצומצם, וגם מבחינה מוסיקלית, העיבודים היו אקוסטיים. התחושה הייתה של חד פעמיות במה שהתרחש שם. וזה בדיוק מה שמשלים בשבילי את ההקשבה למוסיקה. לא היו יומרות במסבחה, התאורה הייתה דלה והסאונדצ'ק בא מהחלון שבחוץ. המרחב הביתי הזה הוציא כל כך הרבה מבבליקי, שאני בטוח שכל מי שהיה שם שומר את הערב הזה איפשהו בראש. וזה מה שנותן את החיבור הנוסף לחוויה. לצאת מהטריטוריות המוכרות של הופעות אל עבר משהו שונה. באותה נשימה אפשר להזכיר הופעות רועשות בפטיפון, ערבי פאנק במבנים נטושים, נויז בצימר, גג פתקית. כל אלה נותנים לריטואל הידוע של לצפות בהופעה פרשנויות אישיות נוספות.