פילם נואר.

קניתי לא מזמן את "טולסה" של לארי קלארק. לאחר זמן רב שאני מחפש אותו, ממש הופתעתי למצוא אותו בארץ, ונראה לי שהוא עלה יותר מדי (אבל מה לעשות ייבוא וכאלה). לארי קלארק הוא צלם, במאי וטינאייג'ר בנשמתו. הוא יוצר עם אג'נדה ותחומי עניין ברורים. הוא מתעסק בעיקר בנוער ומציג אותו בצורה מציאותית, כפי שלא תראו בטלביזיה הממלכתית: בני נוער שמקיימים יחסי מין, מעשנים סמים, הולכים מכות, לפעמיים הורגים בשביל הכיף, ותמיד גולשים על סקייטבורד. והוא נע בין הפרברים למרכז העיר, בין ילדים ממוצא היספאני לילדים לבנים מפונקים. נראה לי שהיום, בעידן האינטרנט וההחצנה המוקצנת של מין ואלימות בטלביזיה ובקולנוע, הסרטים של קלארק נתפסים יותר כפרובוקציה לא משכנעת. הכול בהקשר של זמן והאופי השמרני של החברה, כמובן. ואולי האימפקט הכי חזק נמצא בסרט הראשון שלו- קידז, שהתעמת ויז'ואלית עם סמים, סקס ומחלות (איידס) ונוער אבוד. אין בו התנשאות או רצון לחנך, המבט הוא ריאליסטי ונאמן למציאות כפי שבני נוער מבולבלים חווים אותה. את התסריט כתב בגיל 19, ילד הפלא העולה של קולנוע השוליים האמריקאי הרמוני קורין (שאמור לצאת לו סרט חדש בקרוב), שקלארק אף גילה אותו בחבורת סקייטרים בוושינגטון. ראיתי לאחרונה את קידז שוב. פעם ממש החזקתי מהסרט הזה, והיום הוא נראה לי מעט מקושקש ומוגזם. אבל עדיין, יש בו משהו סוחף ומעניין, והוא מציג בלי רחמים את אמריקה כחברה שחולה מבפנים.

סה"כ, קלארק הוא יוצר מרתק בעל אמירה אישית וכישרון צילום מובהק. ועם כמה נקודות חיוביות לזכותו: הוא גילה את הרמוני קורין וקלואי סווני, הוא משקיע המון בסרטים שלו והוא בעל תפיסת קולנוע מגובשת ועקבית. לרוב סרטיו הוא לוקח אנשים שאינם שחקנים והוא שם דגש בבימוי שלו על מהימנות למציאות של הדמויות. לשם כך הוא משקיע המון בעבודה עם השחקנים וביסוס הרקע לסרט (כשעשה את קידז, הסתובב עם קבוצת סקייטרים במשך חצי שנה ומהם גם בחר את השחקנים). אבל למרות ההשקעה הרבה, ברוב הסרטים שלו האמירה לוקה בחסר, ונשארת בעיקר בתחום הוויז'ואל. וזה בולט במיוחד בבולי, שאמנם מבוסס על סיפור אמיתי, אבל המשחק בו ברובו מביך ולא משכנע ויש יותר מדי דברים לא מנומקים בו. לקן פארק, הסרט הרביעי שלו (שמבוסס גם הוא על תסריט של קורין), יש איכויות בעיקר בזכות הצילום של אד לחמן (חמש ילדות יפות) וסיקוונס הפתיחה המעולה של הסקייטר שדופק לעצמו כדור בראש. הסרט שרווי סצנות פורנוגרפיה ואלימות, מציג מין בין בוגרת לקטין, צילום פרונטאלי של מישהו מאונן ושאר פנינים בסגנון, אילץ את קלארק ולחמן לצלם אותו בתמיכת חברת הפקה צרפתית מאחר ולא מצאו אף אחד שיממן אותו באמריקה. הסרט האחרון שלו Wassup Rockers היה ארוך ומשעמם ועסק בילדי אימו היספאנים שהם סקייטרים (אלא מה) שיוצאים למסע של מין וגזענות בשכונות העשירים של הוליווד. והסרט האהוב שלו עלי Another Day in Paradise הוא דרמת פשע מסוגננת עם ג'ימס ווד. זה סרט שפחות מייצג את קלארק כמו הסרטים האחרים שהוזכרו, במיוחד בשל העובדה שהוא עובד כאן עם שחקנים מקצועיים (מלאני גריפית וווד) ולא מתעסק בקיצוניות במין, סמים ואלימות (וכל השלושה נמצאים גם כאן). הסרט עוקב אחרי צעיר ג'אנקי בשם בובי שנסחף לעולם פשע של מבוגרים.

טולסה היא עיר הולדתו של קלארק (גם הנסון יצאו משם). כשהיה בן טיפשעשרה היה חבר בכנופיית ילדים סוררים, שהיו עסוקים בלהזריק אמפטמינים כל היום, לשחק ברובים ולחשוף את גופם. לאמא שלו הייתה חנות לצילום תינוקות, וככה הוא השאיל ממנה ציוד ותיעד את החברים שלו. יש שמה צילומים מפעימים בשחור לבן של צעירים מוכים, מסוממים ושמחים. לפעמיים גם עצובים. וכמו בסרטים שלו, הוא לא מתנשא כמול האובייקט שהוא מצלם. הוא מסתכל לאנשים האלה בעיניים, ואלה מתנהגים באופן טבעי. אין כאן העמדה מבוימת למצלמה, כאילו הם רגילים לנוכחות של קלארק סביבם ושל המצלמה שלו. יש לו גם קומפוזיציות מעניינות, שמביעות הבנה וחמלה למצבים השונים של המצולמים. לכל זה מצטרפות כותרות מזעזעות של "אדם זה נפטר" (שחוזרת כמה פעמים בספר), "תינוק מת" ו"תאונת ירי".

בתחילת הספר הוא מצהיר על הנושא הכאוב שלו: "כשהייתי בן 16 התחלתי להזריק אמפטמין. במשך שלוש שנים הזרקתי כל יום עם החברים שלי… ברגע שהמחט נכנסת היא אף פעם לא יוצאת". וכיאה לכך מצולמים האנשים שם באינספור תנוחות עם המחט. עד כדי כך, שלהזריק נראה אגבי לחלוטין. וזה משתלב בתמונות יומיומיות של מציאות שכזאת- זוג במיטה שמזריק אחד לשני, אישה בהיריון, במקלחת וכו'. איכשהו בדפדוף מהיר נוצרת אווירה של סרט. אולי זה קשור לשחור והלבן של התמונות, אבל התחושה היא של תנועה. עולם אחר של כאב ואושר, תמימות ועליבות. והכל גבולי כאן. בין ההיי לבין הדיכאון של הסם, בין היופי והחופש בלהיות צעיר לבין כמה חרא זה יכול להיות. לחוות את השעמום של הפרברים והחוסר אונים של החיים וכמה קל להזריק סמים בתוך כל זה. אבל מנגד- גם כמה מסוכנת המציאות הזאת, שמביאה לא פעם לסבל ולמוות. ואת כל זה קלארק מצליח לתאר ברגישות בתמונות שלו.